מרץ 13 2010
על חבית חומר נפץ
אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ. ואנחנו משחקים בגפרורים. מדליקים את הפתיל, רואים כיצד הלהבה מתקדמת אל המרעום, ועושים פוו פוו ביחד עד שהיא נכבית. ואז מדליקים שוב. ומכבים. ומדליקים.
לפני שנה, ישראל יצאה למבצע שמטרתו הפחדת האכלוסיה בעזה עד שהיא תפסיק להתקומם. אחרי מותם של כמה מאות אזרחים, העניניים נרגעו. השלטון של החמאס לא הוחלף, גלעד שליט לא הוחזר. היה ברור שזה מה שיהיה. כך היה גם במלחמת לבנון השניה. בתחילת המלחמה, חיזבאללה היתה מליציה משועממת, קצת אחרי סוף המלחמה – חלק ממשלת לבנון. המשך ישיר למלחמת לבנון הראשונה, בה הכחדנו את הגוף היחיד שהיה מוכן להיות משת"פ שלנו (הנוצרים). מפעולה לפעולה -ישראל מחלישה את עצמה ואת בני בריתה.
כך גם הכיבוש. כשכבשנו את השטחים, האוכלוסיה המקומית קיבלה את חיילי צה"ל באורז ופרחים. התנהלות צה"ל וההתנחלויות הפכו את האוכלוסיה לשונאת וללוחמת. ככול שישראל הפעילה כוח רב יותר כנגד האוכלוסיה, כך היא מצידה נקטה בצעדים קיצונים יותר. אם בתחילת התקומות הוא אופינה בלוחמת בודדת (טרור הסיכנאים), תוך זמן הפכה להיות מאורגנת יותר (שימוש בנשק חם) ולבסוף – טרור המתאבדים.
כשהאשימו את ערפאת שהוא מלבה את האש, הטענה היתה שמותו של האיש תחסל את ההתקוממות. מי זוכר את זה כיום? כשהשמאל הזהיר שחיסול הרשות הפלסטינית יעלה את החמאס לשלטון, כיום ישראל צריכה להתמודד עם שלוחה של איראן.
וכך, משנה משנה, ישראל מחרבת את מצבה. במלחמת ששת הימים, ישראל זכתה להערצת העולם. כיום, היא זוכה לכבוד השמור למדינות כמו דרום אפריקה של האפרטאיד. אפילו את הקשר עם הפטרון הגדול, ארה"ב, ישראל מצליחה להחריב בסידרת צעדים שלומיאלים.
שנה אחרי שישראל שרפה בזרחן בתי ספר ברצועה, נראה שהקסמאים חוזרים לעופף. אין בזה הפתעה – באין התקדמות, התהליכים ברורים וידועים. השטחים עומדים להתפוצץ, הרצועה עומדת להתפוצץ, ורק ראש הממשלה בנימין נתניהו שלנו ממשיך ללהג ולפרכס.
