ינו' 08 2007
תרמתי דם.
האמת, לא תרמתי דם. אני מפחד ממחטים. אני מעדיף סכינים. סכינים, אפשר לחתוך את העור חתך יפה כזה, באיזה צורה שאתה רוצה. ואילו מחט רק דוקרת. אין הרבה סיפוק מחדירה לעומק העור, השומן והשריר. אבל לצייר על העור בצבע אדום טבעי? זה כיף.
בבלוג שלי, שהוא כמובן לא שלי, ולו בגלל הקיום ההזוי שלו, בין המקלדת שלי, העינים ואתם, אם אתם שם בכלל, אני אתמקד בלסתור את עצמי. הצהרה זו, מאפשרת לי להתייחס במלוא חוסר הרצינות והכבוד לדברים שאני עצמי כותב. ולו בגלל הידיעה הברורה שמחר אתיימר לדעת יותר, וככול שאתיימר יותר, כך אוכל להתיימר להסכים פחות עם מה שכתבתי בעבר. אם אני מעוניין להסכים עם משהו לאורך זמן, הרי זו היא חוסר ההסכמה עצמה.
עוד יתרון לחוסר חשיבותה של רצינות, הוא היכולת להכחיש את הדברים ולעטוף אותם במעטה הכל יכול של היצירה האומנותית. כדי להיות נאמן לחוסר ההסכמה עם העתיד, כבר עכשיו אני מכריז שהיומרה האומנותית היא בעצם פסאדו אומונות המנסה להתחמק מהכרעה ובכך היא עצמה רקובה.
כדי אולי קצת להביא תועלת לקורא העקשן (קישטא קישטא) אני אוסיף כאן כמה מילים על מה שיושב לי על הברכיים. זהו חתול הנושא את השם גולי, על שם גוליבר. כשהוא הגיע הוא היה הקטן ביותר, או הגדול בין הקטנים, אז הוא נושא את השם על שם גוליבר בארץ הענקים, או אולי בארץ הגמדים, או בארץ הסוסים. מה שבכל מקרה ברור לגבי החתול הזה, שאט אט הוא פיתח יכולת התגנבות של מחשבה רעה. מימוש טכניקות ההתגנבות של המחשבה הרעה בתוך החתול הזה נותן לו בימה של כבוד.
ראשית, החתול הלזה, יודע לשים לב מתי אני לא שם אליו. כמו מתנחבל שטוף זימה על ארץ ישראל, שעל שעל החתול מזדחל על שולחן העבודה עד שהוא נוגע בעכבר. מי שניסה אי פעם לעבוד עם עכבר שחתול כל הזמן נוגע בו, יודע שפרודקטיביות היא לא הצד החזק של התהליך.
במחשבה שניה, אפשר לחרוט על העור גם באמצעות מחט, אבל זה לא יוצא יפה כזה.
ההזדחלות הזו של החתול, אל מתחת לסף ההכרה שלי, עד לרגע ההכרעה בו הוא נוגע בי, מביט בי בעינים מאוהבת ומפעיל מערכת גירגור מעלה בי יצרים שטניים. כמו לגלות קרציה בבית השחי. לא בגלל שאני לא שמח שיש לידי חתול, אני אוהב חתולים, אני מוקף חתולים, הם עושים לי טוב. אלא בגלל תהליך ההזדחלות הזה, הדורש ממני יותר ויותר לשים לב עד שאני כבר לא יכול לעשות את מה שרציתי לעשות. העובדה ששוב, חתול חשוד בחירשות סידר אותי מעלה בי יצרים חשוכים.
לימדתי את עצמי להיות מודע יותר ויותר אליו. ככול שהוא מתגנב, כך אני מעלה את סף הרגישות שלי למציאות המזדחלת לה סביבי.
למדתי לשים לב למהלכים שלו, לא לתת לו להעלות לי את הקריזה. הצלחתי ללמד אותו לא לשים את הידים על הידים שלי בזמן אני עובד. גילתי שהוא עוקב בעינים שלו אחרי המסך. עכשיו! ברגע זה הוא הניח את הרגל הרכה שלו על היד שלי. בעודי מקליד את השורות הללו. מדי פעם, אני מאבד את יכולת השליטה העצמית ואני מפנטז על פירוק המפרקת שלו בידי. אחרי זה אני מביט בעינים הסתומות שלו ואני מפסיק לשנוא אותו. גם אם אני לא מוכן לקבל את ההערצה שלו כלפי, אני מוכן לסלוח לו עליה.
ואיך הדבר עוזר לי? כפי שלמדתי להרגיש את החתול הזה זוחל, כך למדתי לאפיין את המחשבה הרעה מגיעה. כמו החתול, היא קודם כל נוכחת. לא דורשת משאבים. רק נמצאת לה בסביבה. אט אט, היא הופכת מורגשת יותר ויותר. מספחת אליה עוד אחיות רעות, עד שהיא הופכת למהות מצב הרוח. מקבלת נוכחות מלאה, משפיעה על קבלת ההחלטות ועל התגובות לסביבה.
גולי ואני הגענו לשביתת נשק. הוא יושב על הברכיים שלי אבל שומר את הטלפיים שלו לעצמו. את המחשבות הרעות למדתי לחסל בזכותו עוד שהן מאוד קטנות. אז הנה, אפשר ללמוד משהו גם ממעריצים שרופים. מדי פעם אני קצת מלטף לו את הרגל, שומר על המסגרת שקבעתי ומנסה לדחוק את המחשבות הרצחניות שלי.
הערה מאוחרת: גולי ניצח לבסוף. הוא מחכך את הראש שלו בידים שלי בזמן שאני מקליד, אני לא יודע איך הוא הצליח להגיע לזווית הזו, אבל הוא נראה כל כך מאושר כשהוא נשען על הידים המקלידות שאני. וואלה, לא נעים להפריע. כל הכבוד לו.
