על בני אדם וחיות אחרות

תארו לעצמכם, שמחר בבוקר, אתם קמים עם בדיחה ממש מצחיקה. משהו קורע. אתם מספרים אותה לבת הזוג והיא נקרעת. אתם מגיעים לעבודה, מספרים, וכולם נשפכים מצחוק. אתם כותבים את כסטטוס, וישר כל החברים שלכם מעבירים את זה לכל החברים שלהם, אתם כותבים בטוויטר, והנה, ואתם מקבלים עשרות רבות של ציוצים החוזרים על הבדיחה. תוך 12 שעות, פונים אליכם 3 כתבים, רוצים איתכם ראיון בטלויזיה וכל הארץ מספרת את הבדיחה הנהדרת שחשבתם עליה אתמול בלילה.

זו היא ויראליות.

אבל לא רק בדיחות יכולות להיות ויראליות. גם תחושה של מיאוס. גם רצון לשינוי, גם הצורך העז לקחת אוהל ולשים אותו בשדרה. הוא תופעה ויראלית. לכן, הנתונים על תופעה ויראלית, נתונים אוביקטים, ניתנים למדידה ולאבחנה, הם מעניניים לא רק ברמה הבידור שבעניין. ויראליות, היא למעשה מה שאנחנו מחפשים כשמדובר על המחאה.

מידע ויראלי מתפשט כמו פיצוץ. הוא מתחיל מנקודה אחת זעירה, קצב העברת המידע מתחיל בערך נמוך, הולך וגדל וגדל, עד שהוא קמל אט אט.

הבלוג המדובר הוא צבר – בלוג עם קוצים. והפוסט שהפך ויראלי נוגע למעלליה של חברת הוט האהובה. מפעיל הבלוג, בחר לארח את הבלוג שלו על השרת שלי, בשל הפרטיות הגבוהה יחסית האפשרית בשרת פרטי. לכן, יש לי גם גישה לנתונים המלאים של הכניסות לשרת. אני מפרסם אותם באישורו של בעל הבלוג. ניקיתי מהנתונים את רוב מנועי החיפוש ושאר גששוני המידע. המידע המלא כולל גם נתונים טכניים על המחשבים וכתובות האינטרנט שלהם.

הפעם, לא רק שזו היתה ויראליות טהורה, בלי טריקים ובשלי שטיקים, אלא שאפשר לעקוב באופן מדוייק אחר מעבר המידע והחשיפה שלו. הפוסט המקורי עלה בשעה 18:52. אני פירסמתי את המידע בשעה 19:26. הכניסות הראשונות מהפייסבוק החלו בשעה 20:56, עידו קינן, העלה את הדבר בעמוד שלו בשעה 21:19.

מידע ויראלי נע כמו שריפה, ממוקד אחד והחוצה. ככול שהזמן עובר, כך המעגלים רחבים יותר, ולכן גם היקף הכניסות גדול יותר. כל שעה, יותר אנשים נכנסים. כי מי שמעביר את המידע מעביר אותו למספר אנשים, והם בתורם, מעבירים הלאה למספר אנשים. וכך, מקבלים מעגלים הולכים וגדלים של דרישה למידע.

מהעמוד של עידו, נכון לרגעים אלו, נעשו 24 שיתופים ו-99 ליייקים. הכניסות הראשונות החלו בשעה אך בפועל, הגיעו לאתר בין השעות 21:00 ל-00:00 בערך 400 איש בשעה. אבל את המידע הזה לא תמצאו בפייסבוק. הפייסבוק, לא מספק את הדרך לעקוב אחר מהלך מהעבר המידע. אי אפשר לדעת מתי הגיעה הכניסה הראשונה, כמה אנשים התענינו בפועל, ומהיכן הם הגיעו.

הפייסבוק לא מאפשר מעקב אפקטיבי אחר מעבר המידע. כאשר המידע נמצאת על שרת שיש למפעיל גישה רחבה אליו, ניתן לדעת בדיוק כיצד המידע עבר, ומהיכן אנשים הגיעו. ניתן לבצע חתכים על מערכות ההפעלה, הטלפונים ובעיקר, באיזה קצב המידע נחשף. אך יותר מכך, ניתן לברר לעיתים האם אנשים מסויימים ניגשים למידע. למשל, האם מישהו בכנסת ישראל קרא את המידע. והתשובה היא כן, לפחות מ-3 מחשבים שונים :).

פוסט ויראלי הוא הגביע הקדוש של הכותבים. הוא בד"כ מאופיין במספר אלמנטים. בניגוד לסרטונים ב-youtube שיכולים להיות בידוריים נטו, הוא לרוב עניניי ומספק אינפורמציה רבה ומשמעותית. הוא לא מתלהם ועוסק בנושאים הקשורים לציבורים רחבים. ויראליות מתקיימת רק בתנאים סביביתים מתאימים. היא מתקיימת בזמן הנכון ובמקום הנכון, כשהציבור נמצא בהלך הרוח המתאים ועל כן היא גם כל כך קשה לשיחזור. כמובן, שכל סלבס חושפת דדים תזכה לחשיפה גבוהה יותר, אבל זה נושא אחר לגמרי (למרות שהוא גם מביא צפיות בטירוף:)

ישנם כלים נוספים המאפשרים מעקב אחר ויראליות, אחד מהם הוא למשל ה-youtube. בכל סרט בעל חשיפה מינמלית ומעלה, ניתן לראות בכפתור הנתונים את היקף הכניסות. בהקשר הזה, אחד הסרטונים החביבים עלי; הוא של דב והניה, אשר הופק כמתנת יום הולדת 90 לדב על ידי נכדו, הועלה לרשת בתמימות וזכה ליותר מרבע מליון צפיות. ה-youtube מספק כלים מאוד מתוחכמים למעקב אחר המידע, למשל, ניתן לדעת את רמת הקשב של הצופים, ז"א, באילו קטעים של הסרט צופים נטשו. (רק מעל 5,000 צפיות לערך). במקרה הזה, לקח מספר שבועות עד שהוא הפך ויראלי, ואז תוך חודשים ספורים טיפס ל-250,000 צפיות ומאז הוא מתקדם אט אט.

רצ"ב גרף המתאר את הכניסות לאתר של צבר, בלוג עם קוצים. בימים רגילים, נכנסים אליו עשרות בודדות של אנשים ביום. ואילו בשיא הויראליות, נכנסו 700 בשעה. הגרף מתאר את הכניסות החל מה-31.12.2011 ועד ה- 03.01.2012.

קיימות עוד דרכים להפיץ דרכים באופן נרחב. מי שרוצה להצליח, צריך תמיד לדבוק בשני עקרונות: לנסות הרבה מאוד פעמים, ולפרסם את המידע בהיקף כמה שיותר נרחב. מסיבה זו, אתר התקשורת של הפעילים גם מפרסם את המידע בפייסבוק ובטוויטר אוטמטית, וגם מאפשר לחלוק אותו בקלות ב-google+.

כדאי לכם להציץ מדי פעם בבלוג הקוצני הזה, שהוט עדיין מנסה לשלוף את קוציו מעכוזה, אומנם הפוסט הזה הפך להיות ויראלי, אבל כל הפוסטים שווים קריאה ויש שם עוד פוסטים שזכו לעניין רב מאוד ברשת.

נתוני הכניסה המלאים בגליון אלקטרוני של תאגיד גוגל

מספר הכניסות לשעה עם בתחילת הויראליות:

להודעה ברשימות התפוצה של המחאה

באופן מפתיע, בשעות הקטנות של הלילה אנשים ישנים :)

לפני שנים לא רבות, הייתי עצמאי בתחום הרשתות. יחד עם שותף נתנו תמיכה לשרתים ועמדות עבודה לעסקים קטנים ובינוניים. זו היא עבודה מתסכלת ששכרה אינה בצידה.

אחד מלקחותי היתה חברה קטנה העוסקת בהפניית תרומות תאגידים לקהילה. באותה תקופה פשטה אופנה בה תאגידים מירקו מצפונם באמצעות תרומה לקהילה. את התרומה היו מקדמים יפה באמצעות יחסי ציבור, וכולם היו מבסוטים. אבל בשביל מה צריך חברה שתעביר כספים לקהילה, מדוע התאגיד לא יכול לעזור ישירות לקהילה? זה לא כזה פשוט.

תאגיד יכול לפתח מיומניות רבות בזיהום את הסביבה, העברת חומרים רעילים בניגוד לתקנות, פירוק התארגניות של עובדים, מכירת מוצרים גרועים במחיר מופקע והפקת תוכניות מנוי באופן לא מובן תוך משיכת עמלות מופקעות מהציבור, אבל בתחום התרומה לקהילה הוא לא ממש רוצה או יכול להתמחות.

חברת יחסי הציבור השואבת מליונים כל שנה מכספי התאגיד ממליצה לדירקטריון שזה יועיל לשים באתר החברה התייחסות לתרומה לקהילה. וגם אפשר להוציא הודעה לעיתונות ולהראות לעובדים כמה התאגיד טוב לסביבה אותה הוא מנצל. הדירקטריון מתכנס, מחליט על תקציב. שבריר אחוז מהתקציב לפירסום (כי זה חלק מיחסי הציבור). והופה, עכשיו צריך למצוא מישהו שיעשה את העבודה. מוצאים חברה שמתמחה בנושא, כמו שמוצאים חברה המתמחה בסיוד או בניקיון. זה הוא שירות שרוכשים. משלמים לה, כי צריך להוציא משכורות, ושכר מנכ"ל, ורכב, ושכירות. והיא ממליצה על פעולה. למשל, ליצנים עבור ילדי שכונת המצוקה הסמוכה הנושמים את הזבל היוצא מהארובות הלא מסוננות של התאגיד.

בכל מקרה, עלות הפעולה תהיה נמוכה משמעותית מהעלות הכללית של שירותי היעוץ לתרומה. רוב הכסף המגיע לנושא, נשרף בדרך. החברה שאחראית על התרומה, מוצאת חברה אחרת, שיודעת לתת שירותי ליצנות והפעלות נוספות, והם מגיעים לבית הספר. והופה, יש הודעה לעיתונות. בסופו של דבר, מתוך תקציב של כמה וכמה עשרות אלפים, הילדים מקבלים הצגה ב-2500 ש"ח. וכולם מבסוטים. השיטה עובדת.

אז ואיך אני, הסוחב מחשבים על הכתף משתלב בכך? התקבל תקציב למחשבים וחיבור לרשת עבור ילדים ענייים מצטיינים בלימודים. ביקשו ממני לספק את המכונות. לקח לי זמן מה לשכנע את הלקוח (החברה העוסקת בתרומות לקהילה) לא לספק מחשב עם מסך זול. שהמסך צריך להיות איכותי, כדי שהילדים לא יוציאו את העינים שלהם. לבסוף, הם הסכימו להקצות עוד 10 דולרים לנושא. כי כל שקל למחשב זה פחות שקל לכיס החברה.

הרכבתי את המכונות, ונסעתי אל בתי הילדים. שמחת הילדים, האושר הצרוף שהם הביעו, הכבוד של האמהות שלהם, עמדו בניגוד מוחלט לתחושת הצער שנפלה עלי בכניסה לדירות. בתים לא מוסקים, קירות מקולפים. אין צעצועים, אין כמעט אור. עוני משווע וילדים מאושרים מהמחשב. שמחתי לתת להם את המכונות.

שנה לאחר מכן, התקשרו אלי מהחברה שאירגנה את התרומה. פתאום אין להם אינטרנט. אחרי בירורים הסתבר שספק האינטרנט במקום לנתק את הרשת לילדים, ניתק את הרשת לחברה המארגנת. לבסוף, הדברים הסתדרו כראוי, ספק האינטרנט החזיר את האינטרנט לחברה ואילו הילדים נותקו. וכך, הם נשארו עם מחשבים ללא רשת. על זה, אני משער שלא יצאה הודעה לעיתונות.

כך עובדת השיטה התאגידית. גם כאשר רוצים לתת תרומה לקהילה, יש המון גופים בדרך הגוזרים את הקופון שלהם (מאחר שאלו היו ילדים עניים, אישית לקחתי רק כיסוי ההוצאות) וכל מה שעושים, עושים עקום ולא עד הסוף ולא באמת כי רוצים. כי בסופו של דבר, המטרה של תאגיד היא לעשות כסף, לא לעזור למי שהוא דופק בדרך.

למה נזכרתי בכל זה? בגלל ה-”מבצע" של בנק לאומי הנושא את השם העילג "שני מליון סיבות טובות". אז איך השיטה עובדת? דירקטריון לאומי, מקצה תקציב לתרומה לקהילה. מבלי לדעת את המספרים המדוייקים, אני יכול להניח שהוצאות הפירסום, יחסי הציבור ובניית האתר גבוהות יותר מאשר הסכום שתקבל העמותה הזוכה. בשביל להזיז את הנושא קדימה, לקחו את חברת ריפרש של אדם שוב. הידועה בגישה חברתית חזקה, ולו בגלל היותה חברת יחסי הציבור לשעבר של צדיק הדור ונדיב המוחלשים רון חולדאי. החברה עושה שימוש בפלפטורמת הפרת הפרטיות פייסבוק, ומשיקה אפליקציה שכל פעילים החברתיים של העכבר שמחים להצטרף אליה ומוסרים סתם ככה את כל הפרטים האישיים של לתאגיד של לאומי.

בנתיים, עמותות רבות משקיעות אנרגיה רבה בניסינות לזכות בפרס. במקום להשקיע את המשאבים שלהן במטרות שלשמן הוקמו, הן שורפות מחשבה ויצרתיות על קידום עצמי תוך תקווה שיזכו בפרס. למרות שמעטות זוכות, כולן מבזבזות זמן על קישקושים שלא קשורים לבעיות החברתיות. בנק לאומי זוכה לחשיפה אדירה, למידע על עשרות אלפי גולשים, כמה עמותות זוכות בפירורים מהרווחים הדמיוניים של התאגיד. בדרך, אדם שוב עושה קופה, ריפרש עושה קופה, ופרטיות של אלפי גולשים מופרת. השיטה הקפטליסטית עובדת.

מי תזכה בסוף? כלל אצבע אומר שתאגיד תמיד תורם למי שהוא דופק הכי הרבה בפעילות השוטפות. כך שבסופו של דבר, אפשר להניח שזו תהיה עמותה העוזרת לילדים משכבות מצוקה, לזקנים ערירים או לניצולי שואה. אם כי אין כמעט אדם בישראל שיכול להגיד שאינו ניזוק מפעילות הבנקים ושוק ההון.

הישגי המחאה הם:

נוצרה סולדריות חדשה בין חלקים שונים בציבור

הדיון בנושא צדק חברתי הפך להיות לחלק מהשיח הציבורי.

הפוליטיקאים מפחדים.

כמעט חצי מליון ישראלים יצאו לרחובות.

עשרות ישראלים למדו מה הוא צדק חברתי ומה הוא אקטיביזים חברתי.

תפיסות ירוקות, מתקדמות, דמוקרטיות ושוויניות זכו להכרה.

מחאה, היא כמו רעידת אדמה. כל הזמן יש רעידות אדמה. קטנות. אנחנו לא מרגישים אותן. האדמה כל הזמן זזה קצת, רועדת, משחררת לחצים. כי כאשר גושים ענקיים של אדמה נעים אחד ליד השני, הם מתחככים אחד בשני. באדמה יש מילארדי סדקים קטנים, וכאשר האדמה קצת נשברת, נוצרת רעידת אדמה קטנה. מדי פעם, הסדקים הללו מתחברים אחד לשני, עד שנוצר סדק גדול יותר. לפעמים, סדקים גדולים כאלו מתחברים אחד לשני, ואז פתאום, יש רעידה שכולנו מרגישים.

אי אפשר לדעת מתי תכה רעידת אדמה. אפשר לדעת שהיא תבוא, אבל אי אפשר לדעת מתי ובאיזו עוצמה. וכך גם המחאה החברתית. מאות גופים שונים, עשרות אלפי אנשים שונים מרגישים שנשבר להם, מדי פעם הם כועסים. יש הפגנה כאן הוא שם. מדי פעם, ההפגנות מתחברות, מתאחדות, ואז יש מחאה חברתית גדולה.

אנשים לא בוחרים להנהיג את המחאה הזו. המחאה בוחרת אותם. לעיתים, הם מתמודדים נהדר עם זה, אבל בד"כ זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מאוד קשה.אבל נוצרת הנהגה. וזו הנהגה טובה, הרבה יותר טובה מזו השלטת. ועם הזמן, בוגרי המחאה יצבור את הידע, התבונה והניסיון על מנת להזיז דברים באופן משמעותי. הם כבר עשו זאת, והם יעשו זאת שוב.

המחאה החלה ברוטשילד, אבל אין הרבה קשר בין המאהלים ברוטישלד לבין זה בשכונת התקווה. בשלב הראשון של המחאה, זו היתה מחאה של בני המעמד הבינוני, אבל עם הזמן, הצטרפו אליה בני המעמדות המוחלשים. אנשים שיצאו למאהלים כי אין להם ממש היכן לחיות.

למרות שאנשים אלו שונים מאלו שיצאו בהתחלה לרחובות, הרי נוצרה סולדירות. הבורגנים למדו את הבעיות של המעמד הנמוך, ועשו רבות על מנת לעזור להם.אנשים רבים פעלו למען מה שהם רואים כצדק חברתי, ועשו מעל ומעבר על מנת לאלו החלשים עוד יותר מהם.

כל מי שיצא והחליט לפעול הוא חלש. אין ביננו פוליטיקאים, אין לנו תקציבים, זה לא מקצוע. האנשים שמוחים אלו הם האנשים שרע להם, בניגוד אליהם, אנשים שמרוויחים היטב, אנשים שקרובים למוקדי הכוח בישראל לא מוחים. הם לא מרגישים את הנאחס על בשרם. הם לא יכולים להתחבר למצוקות.

אבל אלו שהגיעו לרוטישלד למדו להתחבר למצוקה של האסירים המשוחררים ושל המשפחות חסרות הבית. הם שוחחו עימם, ודיברו עימם ולמדו את הבעיות שלהם.

הפוליטיקאים מפחדים. כבר שנים שהם דופקים כל אחת משכבות האוכלוסיה לחוד וומאשימים בכך קבוצה אחרת. את היהודים מלמדים שהערבים דופקים אותם, ואת הערבים שהיהודים אשמים. את החילונים מלמדים שהחרדים דופקים אותם, וכך הלאה. כולם חושבים שמי שדופק אותם זו קבוצה אחרת. אבל במחאה הזו אנשים החלו להבין שהעשירים הם אלו שדופקים את כולם. וזה משהו שהציבור הישראלי לא מתכוון לשכוח. כי הישראלים למדו שהם פראיירים, והם גם הבינו למה ומי דופק אותם, וזה נמאס.

הרבה מאוד ישראלים למדו להכיר את הצד הפחות חביב של הרשויות. אם עד עכשיו פקח עירוני היה אדם שרשם דו"ח, מעכשיו הוא גם אדם שעלול להכות. אם המשטרה היתה זו שלא מילאה את תפקידה כאשר פרצו לביתו של אדם, עכשיו פתאום המשטרה היא גוף שעלול להכות, לעצור ללא סיבה ולטפול האשמות מופרכות ובלתי חוקיות על אנשים.

השיח הציבורי הפך חברתי. נושאים שפעם זכו לחשיפה מעטה, זוכים עכשיו לעניין נרחב. שכר המורים, שכר המתמחים, מיקוד החוץ וההון העצמי של הנבחרים הפכו להיות לנושאים שרבים מתעניניים בהם. כך גם הפערים בין העשירים מאוד לכל השאר.

מאות ואלפים למדו מה הוא אקטיביזים. פעולות אקטיביסטיות בכל העולם נלמדות כיום על ידי עשרות ומאות אנשים בכל רחבי הארץ. יוזמות רבות לשיתוף פעולה, לדמוקרטיה ישירה, לקבלת החלטות באמצעות הרשת ולפיקוח על הנבחרים מופעלות כיום. נוצרו דרכי תקשורת מוצלחות ודרכים חדשות נלמדות ומיושמות כל הזמן.

לכל ההוגים ומתקני העולם ניתנה הזדמנות להסביר את עצמם. מאות ואלפים למדו תיאוריות כלכליות חדשניות, שיטות חדשות לניהול החברה זכו לעניין ולבחינה.

המחאה החברתית הצליחה. יש עוד המון עבודה, יש עוד המון דברים לעשות, יש עוד המון דברים לתקן. אבל הכוח עובר לציבור. והציבור לא שכח את מה שלמד בקיץ 2011. בן אם זה יהיה בקיץ 2012 או בבחירות הבאות. הדברים יקבלו צורה. המחאה אומנם רדומה, אבל היא לא קפואה. היא רק מתארגנת מחדש. ואם אתם רוצים לצפות, ואם אתם רוצים לעקוב ואולי אף לתרום, אתם מוזמנים להציץ באתר התקשורת בין פעילי המחאה.

ובפעם הבאה, היא תגיע בכוחות הרבה יותר גדולים.