יולי 30 2010

נסתרות דרכי השב"כ – קפטן ג'ורג – הושיע!

אחד הדברים החביבים על חובבי קונספרציות היא הטענה שהצד השני (הממשלה, היהודים, הערבים, הציונים, האמריקאים וכו') זכו לחסדים מיוחדים וידם נמצאת בכל מקום. שכוחות האופל ניכנים בתכונות מיוחדות המאפשרות להם להוציא אל הפועל מיני מהתלות מוזרות ופעולות נסתרות.

מספר בלוגרים פירסמו את שמו של לכאורה סדיסט העובד אולי בשב"כ וחווה כנראה הנאה צרופה ומיוחדת מהתעללות פיזית בעצוריו. כמו בהרבה אירגוני גועל לכאורה, אותו כאילו קפטן דורון זכה לקידום והוא נהנה ממינוי רם דרג במשטרה.

רבים ויסודיים ממני עוקבים אחרי הבורג הקטן שרק מבצע פקודות להנאתו, והנה, הם החליטו לפרסם את שמו המלא של הזהבון. לפתע, יד נעלמה ולא ענוגה הפילה את הבלוגים שלהם. אך הדבר המפתיע אותי, הוא לא שהבלוג שלהם נפל (מי שעוקב אחרי השרת הקטון שלי יודע שגם הוא חולה אפליפסיה כרוני) אלא האופן שבו המערכות התרסקו להן.

הסיקור המלא של נמצא בכיכר המיואשים. למירב הבנתי הצנועה, לא מדובר על dos קלאסי, בה מוצגת לצופה המאוכזב הודעת time out (כי השרת כה עסוק שהוא אינו מסוגל להשיב לפניה שהגיעה מהדפדפן) אלא שגיאות הנוגעות לתפקוד השרת עצמו. אי יכולת לקשקש עם בסיס הנתונים, בעיות בקבצי הגדרה של תוכנת הבלוג וכו'.

אולי, מפעילי האתר נואשו מההתקפה על הבלוג והחליטו להוריד אותו זמנית באופן מכוער (היו יכולים לשים העתק html שלו או הודעה מנומסת שהם נמצאים תחת התקפה של כוחות אתם יודעים מי).

לדעתי, האנשים הטכניים של הבלוגיםצריכים לספק קצת הסברים טכניים על מה שקרה, ולו כדי לסבר את הסקרנות.

תגובה אחת

יולי 28 2010

תמונות מרחוב הכיבוש בהוד השרון

מאת: האח הגדול נושאים: אקטיביזים

את רחוב הכיבוש גילתי במקרה. רחוב נחבא אל הכלים, בטבורה של עיר. רחוב קטן, נסתר, ממש ליד בית העייריה, במרכז. קיים, נוכח, אך למעשה נסתר.

פוק.

2 תגובות

יולי 26 2010

ביי ביי מוקו, ברוכה הבאה נוקיה

מכרתי את המוקו שלי. ולא משום שרציתי כל כך למכור. לא היתה לי בעיה להמשיך לתת לו לשכב במגרה ששימשה ביתו ליותר מדי זמן. השמתמשתי במכונה, לא מספיק. אני פסיכופת (גם) של זמינות. לחזור לשיחות ולבדוק תא קולי – מהמשימות המתועבות בעיניי.

המוקו היה טלפון מאתגר. מאתגר מדי, למען האמת. אני חושב שבסופו של דבר, כמו ה- olpc הבעיה העיקרית שלו היא זכרון. צפוף מדי ועל כן גם איטי מדי. הגדולה של הטלפון הזה הינה בהיותו טלפון קהילתי, ואין שום קשר בין לזה לבין שמישות. הגדולה של הטלפון הזה הינה בהיותו טלפון קהילתי – ובכך הוא פורץ דרך וראשוני ואני מרגיש שהיה לי כבוד לבחוש בקרביו ולהיות חבר ברשימת התפוצה הישראלית שלו.

אנשים פוגעים בנפשו הרכה של המוקו כאילו שהיה זה טלפון תאגידי. כשאנשים באים ואומרים התוכנה מחורבנת – הם אומרים הקהילה מחורבנת. ואם מישהו חושב שהקהילה שלו מחורבנת זה אומר עליו שני דברים – א: שהוא חרא. אחרת לא היה חלק מהקהילה. וב' – שהוא חרא עלוב – אחרת היה עוזב את הקהילה או לא מצטרף אליה מראש.

לא בדיוק ידעתי מה אני רוכש כשרכשתי ב- 2350 ש"ח מדורון את הטלפון הזה. והמחיר, גבוה עד כדי שבץ, לא הרתיע אותי – כי זו תרומה. ומי שב"ה מתפרנס כמוני מתוכנה חופשית, מרגיש לעיתים חובה להחזיר קצת מהמזומנים שאל התוכנה הטובה הרעיף עליו.

למדתי המון על מערכות המשתמשות במעט זכרון. יוצא לי מדי פעם לשחק עם מכונות שכאלו, והגישה הסגפנית והטהורה היא לדעתי הגישה הנכונה בכל כתיבת קוד. בן אם ב- bash או בכל קוד אחר.

בעיני הדבר החשוב ביותר בטלפון, מעבר לזמינות שהיא אובר אלס (בכל אחד מסתתר נאצי קטן), זה שהמכונה המחורבנת תריץ לינוקס. במה זה יעזור לי, האם זה יהיה טוב יותר, יפה יותר או זול יותר, יעיל יותר או נוח יותר – לא מעניין אותי. אם זה זמין וזה מריץ לינקוס, מבחינתי שזה יעבוד בקונסול (הלוואי אמן עכשיו טלפון שפועל מקונסול !).

אז מכרתי את המוקו, כי למישהו נשבר, ולמרבית הפליאה, נראה שהבחור ממש אהב את הגמד המרושע (כך קראתי למוקו כל פעם שנתקע ימח"ש). אז מכרתי. ב- 400 ש"ח. למה 400? כי זה המחיר שקניתי מחבר לעבודה, מחשב נייד של טושיבה (גיגה וחצי זכרון, שתי ליבות, מסך מרהיב). למה ב-400? לא יודע, הבחור רצה למכור ב- 200, אבל מאחר שזה באמת נראה לי זול מדי (הרבה פחות ממה שהייתי מוכן לשלם), אז קניתי ב-400 שקיבלתי על המוקו. המכונה מריצה נפלא gcompris.

המוקו הלך, אבל לא לפני שרכשתי n900. שעומד בתנאים, וגם איפשר לי ללמוד קצת על הגאוניות של הפינים. לקח להם הרבה זמן עד שהם עלו על הנוסחה, אבל ה- n900 הוא מכונה מפוארת עם תוכנה מפוארת לא פחות. תחושה של יוקרה ואיכות. הכל עובד, ועובד פיקס. התוכנה מאוד חכמה. כל מיני דברים קטנים ונוחים. אבל הכי חשוב – יש קונסול. וגם – יש עידכונים.

ואז חשבתי, שזה למעשה הדבר החשוב ביותר בטלפון המריץ לינוקס – שכל הזמן יתעדכן ושאפשר יהיה לדפוק אותו. לא במובן הפיזי (שזה גם יכול להיות נחמד) אלא שאפשר יהיה להרוס משהו במערכת ההפעלה, להילחץ, ואז לתקן בחזרה. השימוש ב- deb ולא במערכת ניהול חבילות אחרת (כמו של המוקו, שפשוט לא היתה בשלה) מאפשר שליטה מלאה על התצורה של המערכת. וגם אם הותקן מודול לא נכון, אפשר להסירו ולחזור למערכת עובדת.

נושא האפליקציות עניין אותי. המכשיר הדוחה של אפל והאנדראויד עושים תחרות של מי יותר גדול בכמות התוכנות. נראה לי, שעדיף תוכנה אחת שעושה מה שאתה צריך, מאשר מליון שעושוות דברים אחרים. ולכן, כאשר מצאתי די הרבה תוכנות שעושות דברים שלא חשבתי שאני אהנה מהם – זה מאוד משמח אותי. למשל, תוכנת ניווט בעברית, כולל חיפוש רחובות (freemap-il). עובד מספיק טוב בשבילי. או אפשרות להפעיל רטט במכשיר כשהאדם בצד השני ענה (לא צריך להביט על המכשיר או להצמיד באוזן בזמן החיוג). או mediabox המקשר באופן מרשים ל- youtube (כשהוא עובד, יש עידכונים הגומרים את הפעולה שלו עד לעידכון הבא). אהבתי גם את הקישוריות ל- wordpress, פייספוק ומערכת ה- voip המוטמעת אל תוך ממשק המשתמש.

להפעיל לינוקס אומר להיות מחוץ לעדר. אבל יש הרבה אנשים שבשבילם זה לא כזה חשוב. פגשתי אדם שרכש את המכשיר והוא מאושר. חבר התקין לו opera. מה שהוא צריך – skype. כל השאר קישקוש עבורו. מרוצה עד לגג. בעיקר מהעמידות של המכשרי. ה-iphone עדין מדי עבורו – היה לו והחליף ל- n900. הוא פשוט צריך מכונת עבודה ואמינה. (ולא ממש ידע מה זה, גם אם אגיד לו שבפנים – היא מבוססת בהרבה מאוד דברים – על המוקו).

איפה העכבר?

9 תגובות

יולי 25 2010

מאגר הילדים של משרד החינוך – הצעת חוק ראמ"ה – תגובה נוספת שלי'

הרעיון של מיקי איתן לפתוח את הדיון על הצעות חוק הוא רעיון יפה וחכם. הוא מאפשר לנו להגיב על מנת לגבש את התפיסות לקראת הדיון הציבורי בחוק. הוא מהווה מאגר מידע ומאפשר לנו להכיר אח הדעות של השני והנפשות הפועלות.

חוק מאגר הילדים הוא חוק רע. אבל יש מערכת טובה המאפשרת להגיב עליו. המערכת כולתת אפשרויות למשאל, ולמרות שלא ברור כרגע איזה תוקף מלבד הצרהרתי קהילתי יש לו, הרי לדעתי יהיה נחמד אם אנשים יביעו שם את דעתם ולו בהצבעה.

לדעתי, בלוגרים שיעתיקו את תגובותם אל הבלוג, יחזקו את הרלוונטויות של התשובות שלהם גם אם הם לא יקבלו לינקים מהאתר.

מדידה לא תעזור

הוגש ע"י רם און אגמון (לא נבדק) ב־23/07/2010.

החוק הזה הוא חוק רע, שלא צריך להיחקק.

במשך אלפי שנים אומות הצמיחו מערכות חינוך לתפארת, שסיפקו להן חוסן מוסרי, את המדענים, המצביעים ואנשי הרוח להם הן נזקקו. שיטות מדידה הנוגעת לפרמטרים מדידים של איכות הן המצאה חדשה, והן מחלחלות אל התפיסות החינוכיות מתוך הערכים התאגידים השלטים בתרבות כיום.

מדובר על מערכת חינוך, לא על מערכת למידה. חינוך, הינו ערכי, לא נתון הניתן לכימות ולמדידה. החינוך צריך לשאוף להקניית ערכים הנוגעים לשיתוף, ערבות הדדית, שאיפה למצוינות, ואהבת האדם. ערכים אלו מוקנים על ידי הטמעתם במערכת, שהאנשים העובדים בה מעבירים אותם הלאה אל התלמידים.

אינך צריך למדוד את התלמידים, אתה צריך לספק לה בני אדם חיים ונושמים ומגיבים, חדורי ערכים ורצון לתרום ולהעביר. אתה עושה את זה באמצעות הפיכת מקצוע המורה למקצוע מוערך, ולא למקצוע שוחק ובזוי הזוכה לזילזול מכל רבדי החברה הישראלית.

מטרת מערכת החינוך לעצב את דמות האומה, לספק לה לא רק את המדענים, הרופאים, אישי הציבור והמורים של הדורות הבאים,. הכשלון של מערכת החינוך הוא כשלון רב מערכתי, המתחיל מינקות ונגמר בדורות של בוגרי אוניברסטאות מצטיינים העושים הכל כדי לברוח מהארץ והמוסרים נשמתם לגויים.

הרעיון של מדידה הוא רעיון רע, שגם לא נשקל במערכת בסיסית של סכנה מול תועלת. אגירת הפרטים של התלימידים תקנה למדינה כוח מוגזם על פני אזרחיה. זו עלולה להיות דיקטוטורה שקטה של מאחורי הקלעים.

קודם כל תדאגו שתהיה לנו מדינה להתגאות בה, מדינה של צדק, שוויון ואחווה, ואז אולי אוכל לשקול, כהורה, למסור לכם את כל הפרטים (אלא, שאם זו היתה מדינה שכזו, היא לא היתה מעלה על דעתה לבצע זאת).

ק

חתול כביר

עדיין אין תגובות

יולי 23 2010

המקור, וועד המקור.

במקרה, או שאולי לא במקרה, אני חבר וועד העמותה הוותיק ביותר של "המקור" זו היא הקדנציה השלישית שאני שורד, ואין זה דבר של מה בכך, ולו בגלל שמעולם לא רציתי ממש להיות בוועד. אני אפילו לא יזמתי את הגשת המועמדות. כמו בתחרויות מלכת יופי, ולהבדיל, חבר לדרך דירבן.

ואין זה כנראה מקרה שאני שורד יותר מאחרים, והעובדה העצובה הזו מתבררת לה כשמדברים עם חברי וועד לשעברים. אחרי שכל התירוצים של אין לי זמן (למה למי יש זמן?) נגמרים, נשאר שבסופו של דבר, אנשים ממש לא רוצים את התפקיד. בגלל כפיות הטובה של הקהילה, כך הם אומרים, ובגלל שאף אחד חוץ מהם (ומסתבר, שלבסוף גם הם לא) לא יכול לעשות דבר.

אני ממש לא חושב שאני חבר הוועד הכי שקדן ויעיל שהיתה לעמותה הזו. רבים עשו ורבים עשו טוב ממני. אבל לי יש תכונה אחת, שכנראה מכשירה אותי לתפקיד הטבעי של היות חבר וועד בעמותה – אני בהמה. אני לא מצפה כלום מאף חבר קהילה, ואני גם לא ממש נחמד למי שלא נראה לי שמועיל. ולא צריך הרבה כדי שאגבש את הדיעה הזו (שאני גם שמח לשנות בהזדמנות הראשונה).

וממש לא הייתי כותב את הדברים, לולא הצער האמיתי על אנשים טובים ממני שלא מגיעים מספיק וכשהם כבר מגיעים – קמלים ונמלטים. על כך שדיונים עקרים עם אנשים חסרי צניעות ומוכנות ללמוד שוחקים את חברי הוועד אחד אחד וגורמים להם להתאדות כמו קוביות קרח בחמסין.

יש כל כך מעט אנשים שעושים, ויש סביבם מעין רחש תמידי, המיית דבורים המעיקה עליהם ומונעת מהם להתמקד במטרתם באופן יעיל. אנשים שהגיעו מלאי רצון טוב, נפלו קורבן לוויכוחים טרחניים ואין סופיים על נושאים שוליים וחסרי חשיבות עד שהם עשו את המעשה ההגיוני ונסו כל עוד רוחם בה.החברות בוועד היא כמו טקס קורבן שקהילה עתיקה וצמאת דם סוגדת בו למולך הברברנות. אנשים נטחנים עד דק לעיני כולם במקדש הקשקשנות ולבסוף מוחלפים בקורבן הבא שגם הוא, בתורו, נסרק במסרקות הברזל של הקשקשת הרועשת.

אבל אני, מה אכפת לי. אני בהמה. כשאני מרגיש שמעיקים על חברי הוועד יותר מדי אני פשוט חוזר לתקופת הצבא ומספק כמה מנות קרב להרגעת הנשמה. ריח אבק השריפה, ניחוח הזיעה.

וסליחה מכל מי שפגעתי בו. זה שהגיע לכם, זה לא אומר שהייתי לעשות את זה :))

שפת הים בהרצליה

6 תגובות

יולי 23 2010

מאגר הילדים של משרד החינוך – הצעת חוק ראמ"ה

לשמחתי, המערכת של מיקי איתן עובדת ואפשר לרשום תגובות. חיש קל ניגשתי וכתבתי תגובה שלא ממש קשורה לנושא הדיון. הם רצו שנדון באופן שאפשר לשפר את הצעת החוק. אני בעד לבטל אותה כליל.

התחלתי שם פתיל. והיום הוספתי עוד תגובה.

לדעתי החוק הזה מסוכן יותר מחוק המאגר הביומטרי.

החוק הזה הוא חוק רע, שלא צריך להיחקק.

במשך אלפי שנים אומות הצמיחו מערכות חינוך לתפארת, שסיפקו להן חוסן מוסרי, את המדענים, המצביעים ואנשי הרוח להם הן נזקקו. שיטות מדידה הנוגעת לפרמטרים מדידים של איכות הן המצאה חדשה, והן מחלחלות אל התפיסות החינוכיות מתוך הערכים התאגידים השלטים בתרבות כיום.

מדובר על מערכת חינוך, לא על מערכת למידה. חינוך, הינו ערכי, לא נתון הניתן לכימות ולמדידה. החינוך צריך לשאוף להקניית ערכים הנוגעים לשיתוף, ערבות הדדית, שאיפה למצוינות, ואהבת האדם. ערכים אלו מוקנים על ידי הטמעתם במערכת, שהאנשים העובדים בה מעבירים אותם הלאה אל התלמידים.

אינך צריך למדוד את התלמידים, אתה צריך לספק לה בני אדם חיים ונושמים ומגיבים, חדורי ערכים ורצון לתרום ולהעביר. אתה עושה את זה באמצעות הפיכת מקצוע המורה למקצוע מוערך, ולא למקצוע שוחק ובזוי הזוכה לזילזול מכל רבדי החברה הישראלית.

מטרת מערכת החינוך לעצב את דמות האומה, לספק לה לא רק את המדענים, הרופאים, אישי הציבור והמורים של הדורות הבאים,. הכשלון של מערכת החינוך הוא כשלון רב מערכתי, המתחיל מינקות ונגמר בדורות של בוגרי אוניברסטאות מצטיינים העושים הכל כדי לברוח מהארץ והמוסרים נשמתם לגויים.

הרעיון של מדידה הוא רעיון רע, שגם לא נשקל במערכת בסיסית של סכנה מול תועלת. אגירת הפרטים של התלימידים תקנה למדינה כוח מוגזם על פני אזרחיה. זו עלולה להיות דיקטוטורה שקטה של מאחורי הקלעים.

קודם כל תדאגו שתהיה לנו מדינה להתגאות בה, מדינה של צדק, שוויון ואחווה, ואז אולי אוכל לשקול, כהורה, למסור לכם את כל הפרטים (אלא, שאם זו היתה מדינה שכזו, היא לא היתה מעלה על דעתה לבצע זאת).


עדיין אין תגובות

יולי 10 2010

גדעון סער ומאגר הילדים במשרד החינוך

לעיתים אני תמהה האם מתקבלות אילו שהן החלטות ראויות במערכות השלטון הישראלי. אולי, רובצת עלינו קללת חכמי חלם וכל החלטות מנהיגנו הינן תערבות של טיפשות וטימטום' כסילות ורוח שטות ועל כן גם מרושעות בהוויתן.

מה נפל על אמו המכובדת של שר החינוך גדעון סער שבנה החליט לקטלג כמו כרטיסיות בתוך קופסאות נעליים ישנות את פרטיהם של כל ילדי ישראל? האם הצורך לשלוט, למיין ולארגן הוא מעין יצר הרע בלתי נשלט ההופך את השלטון הישראלי לתמנון חסר תבונה הבולע כל?

איזו תועלת מלבד לשלטון תצמח לילדי ישראל מכך שכל פרט הקשור לילדותם ישאר מופקר לתמיד במרתפי השלטון הדולפים? שפקידים, חוקרים פרטיים ושאר רודפי בצע ושררה יוכלו לעיין בו בעין מפריע? איזה טיפש מנסה לקדם רעיון בו ההיסטוריה של כל ילד תרדוף אותו, מקבעת אותו לעבר בלתי ניתן לשינוי ולעירעור?

כמו תמיד, החזקים ימצאו את הדרך להתחמק ולתמרן את המערכת. הנפגעים יהיו השכבות המוחלשות. אלו, שמרגע כניסתם למערכת יתויגו כחלשים ושתיוג זה ירדוף אותם כמו ברקוד על העורף.

המורה כבר לא יצטרך ללמוד ולהבין כל תלמיד כמו היה עולם ומלואו. הוא יוכל לגבש דעה קדומה, מגובשת ומוצקה וכל זה בחסות שר האנטי חינוך אנטי זכויות אדם גדעון סער.

אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח מפרט את הבעיות עם המאגר החדש

נעמה כרמי – משרד החינוך מקים לנו מפלצת

גלגל שיניים

תגובה אחת

יולי 05 2010

מהשרון לגוש דן באופניים

מספר ימים בשבוע אני נאסף לחיקו הממוזג של תאגיד ענק המשתכן לו לבטח וליציבות הפייננסית אי שם באיזור הבורסה של רמת גן. בורסה, כהגדרתה, מקום משכנתם של פושטי יד, פושטי רגל ופושטי עור.

בשנים האחרונות, עשיתי לי למנהג להגיע לעבודה ברכבת. אחרי שאני מוסר את צאצאיי לגן, נסיעה בכביש 5 מצומת ירקונים ועד לצומת הכפר הירוק, היא סיוט איטי המתמשך אל תוך נתיבי איילון. הרכבת פותרת את הבעיה. הזמנים קבועים וידועים. 10 דקות נסיעה לתחנה. 17 דקות ברכבת, ועוד 10 דקות הליכה רגועה אל עמדת העבודה. מאידך, קיימים כל אותם גורמים בלתי צפויים המתנקזים אל איחור בן דקות ספורות אל הרכבת ובקנס המידי של המתנת 20 דקות לרכבת הבאה.

ברכבת

כך, אני השתכנתי לי מדי יום ביומו (כמעט) בתוך מעי תולע המתכת ובהיתי לי מבעד לחלונות בשדות המרצדים להם הלוך ושוב. לא יכולתי שלא לשים לב לשבילים מעוררי תאבון שטח. יצרים קדמוניים שעובו להם בנהיגת טנק ובשנת רכיבה באופנוע התעוררו להם והחלטתי לקחת את גלגלי בין רגלי ולדווש את עצמי לדעת אל העבודה.

השלב הראשון היה בניית כושר בסיסי. למרות שאני עושה מאמצים לפזז מדי פעם בריצה קלה את התחנה, הרי אני רחוק מהגדרת בעל כושר ויותר מתקרב להגדרת בעל בשר. התחלתי בזמני הפנוי ברכיבות קלילות על מנת למצוא את הדרך הטובה ביותר מביתי בהוד השרון אל חיקו המהביל של גוש דן.

תהיתי וטעיתי לי מספר פעמים, עד שמצאתי את הדרך הטובה ביותר. זה היה לפני חודשיים לערך, כאשר גלגל האופניים הקידמי של ליכך לראשונה את האספלט המזוהם של איזור התעשיה בבני ברק. בליבי המגעגע התפזם אז שיר מרגיע. עשיתי זאת.

אט אט, הכושר נבנה, עד שכיום אני רוכב לי את 20 הקלימוטרים מביתי לפרנסתי כלאחר רגל. מאוד הופתעתי לראות באיזו מהירות הכושר נבנה. אם בהתחלה השרירים היו כואבים במשך 4 ימים אחרי הרכיבה, הרי כיום אני אפילו מאוכזב טיפה ממעט השפעות הלוואי המבורכות של הרכיבה, להיות בכושר משמעו להיות בהיי תמידי. היציבה, ההליכה, הנשימה, הראיה, הכל מתחדד לו ונהפך בהיר וצח כמו עורו של פעוט. הבנתי מדוע ספורטאים לא נחשבים כמאורות גולה. הרי, עם הנינחות הפיזית המשכרת, אין שום סיבה לחשוב, או להביא תועלת לחברה. אני נע משמע אני חי משמע אני מאושר.

אם בהתחלה, סבלתי את 20 הדקות הראשונות, קיללתי את עצמי 20 דקות לאחר מכן והייתי בהיי מוטרף בעשרים הדקות האחרונות, כיום אני פשוט עולה על האופניים ועושה את זה.

האופניים עצמן לא גורמות לאף חובב מהתחום לזרוק עליהן מבט שני. מיושנות, בנות 7 שנים לערך. שלדת אלומוניום אבל כל השאר די בסיסי. תוכלו להשיג כאלו יד שניה בפחות מ-1000 ש"ח. בצעירותי, נהגתי לרכב הרבה באופניים. כלי תחבורה זול ומהיר. אך אלו היו אופני כביש, ובשטח הסיפור שונה. להפתעתי המטופשת, גילתי שהתחזוקה הנדרשת היא הרבה יותר גדולה, ומתמקדת באמצעי ההנעה העיקרי – השרשרת. אחרי כל רכיבה אני מנקה אותה במברשת ומשמן קלות. גם גובה המושב הוא נקודה קריטית. שני סנטימטר מעלה או מטה הן ההבדל בין רכיבה נעימה לבין רכיבה מבאסת.

הרכיבה בשדות מעניקה תובנות נעימות. נחמד לראות את יונים וברווזים מתענגים על ארוחת בוקר בשדה שנחרש לא מזמן. להפתעתי, יש ירקון והוא אפילו קצת זורם. באיזורים הקרובים למוצא הוא אפילו לא מזוהם בטירוף. רכיבה לאורך שביל ישראל העובר לאורך הירקון מעניקה תחושה של טיול בגליל ולא באמצע גוש דן עטוף העשן. מעלה מטה, ימינה שמאלה, גוש המים מבהיק בניחותא וניחוח האקליפטוסים והירק משכר.

רק רכיבה למרגלות כביש מהיר מאפשרת לחוש את הגודל והמשמעות של הבריה הזו, המונחת לה ענקית, מסריחה ומרעישה ומכוניות דוהרות עליה, מנותקות לגמרי ממה שהולך או רוכב מתחת לאפן.

כשאני מגיע לעבודה, אני מחליף את הבגדים. כאשר התאגיד החביב בנה את ביתו רב הקומות, לא חשבו על מקלחות. כך שהמקום הטוב ביותר לבצע את הפעולות האינטימיות של חזרה לחיק האנושות המעונבת הוא קומת ההנהלה,קומת מכוניות ההנהלה. בסיום יום העבודה, נחמד, לצאת עם הזירמה האנושית מבין רגלי הבניין ולצפות בהם מפזזים ולחוצים אל המכוניות שלהם.כולם יורדים לקומות הנמוכות של החניון, ורק אני כמו בעל שליטה – לקומה מינוס אחת.  אני רגוע, ממש אין לי שום סיבה למהר. מראש, אני מוותר על התחרות. אני נע לאט, כי אני יודע שהקצב שלי נקבע מראש ואם אנסה ללחוץ את עצמי – רק אגיע לאט יותר. בבוקר, אני מדי פעם מנפנף להכעיס, מאותן נקודות שהכביש צופה על השביל, לתקועים בפקק ועוקף אותם בפידול המנסה נואשות להיראות חסר מאמץ.

החלק האחרון ברכיבה עובר בפרק הירקון. שביל מתפתל לו מגשר המכביה ועד לפאתי מתחם הבורסה. מוזר, נראה לי שאני תמיד רוכב בניגוד לתנועת המהלכים והמפדלים. כנראה שזה גורלי. השביל עצמו מאוד יפה ומתפתל באופן כמעט מופקר, כך שאני נהנה להסיט את האופניים ימינה ושמאלה, מתפלל שאין איזה טמבל שנהנה מאותו הדבר בכיוון ההפוך. כיום, אני כמעט לא מרגיש מאמץ ברכיבה. אלו הן שתי בוכנות הנעות להן ודוחפות אותי קדימה. אני מאיץ בהן כמו שאני מאיץ במכונית (רק שהאצת יתר משאירה אותי חסר נשימה).

השטחים בין איזור הוד השרון לגוש דן מחורצים בשבילי עפר המשמשים את החקלאים ושאר שוכני השדות. גילתי לשמחתי שקיימים המון מעברים מתחת לכבישים המאפשרים לי לנוע בקו כמעט ישר. איכותם של רוב השבילים גבוהה, והרכיבה קלה ונעימה. הנוף יפה, האוויר צלול והנוכחות של הכבישים מורגשת רק כהערת אגב.

בהתחלה חברי לעבודה התייחסו אלי כאל משוגע (למען הדיוק, עוד פן מופרע באישיותי). אנשים הרגילים להתנייד בתוך קופסאות מתכת הרעיון של תנועה בכלי רכב מונע שרירים נראה כמעט לא מציאותי. למעשה, זמן הרכיבה אינה שונה באופן מהותי מפרק הזמן הנדרש לי להגיע באמצעים אחרים. במכונית, בבוקר, שעה וחצי לרמת גן הם זמן סביר. באופניים – אני מסיים את זה בשעה (פלוס מנהלות).

התפיסה שלנו את המרחב בו אנחנו חיים נגזרת מהאופן שבו אנו נעים בו. הר נתפס גבוה משום שנדרש זמן ומאמץ להעפיל אליו. המרחקים נתפסים כזמן הלוקח לנו לעבור אותם. אך ברגע שנגמלים מהתפיסה ש-20 קילומטר זה הרבה באופניים, זה כבר לא נראה הרבה. רכיבה באופניים היא לא קשה ברגע שמתרגלים אליה. ניתן לנוח תוך כדי רכיבה באופניים, ניתן להוריד את העומס משמעותית ולפדל בהנאה. מכונית דורשת 3 ליטר דלק לערך למרחק הזה (בכביש זה ארוך יותר), אני צורך ליטר מים.

תפיסה מקובלת היא שהרכיבה בחזרה קשה מהרכיבה בבוקר ולא כך היא. משום מה, דווקא הרכיבה חזרה פשוטה ונוחה יותר. הגעתי לכושר גבוהה, והוא מקנה תחושה נהדרת. כל מיני בעיות קטנות שהעיקו עלי נעלמו. יכולות הריכוז גבוהות הרבה יותר, ואני גם חוסך לי סדר גודל של 500 ש"ח לחודש. הנקודה האפלה היחידה היא חודשי החורף, שהתקצרות שעות האור לא תאפשר לי לרכב יותר.

מפת הרכיבה (כל הזכויות שמורות לגוגל ולאמא שלו):

מפת רכיבה בשדות מהוד השרון לרמת גן

מספר תמונות נוספות (זמינות גם דרך הטוויטר – agmonr)

זיהום סביבה על ידי פסולת בניין

סופו של מטע פקאן

כל זירמת הירקון דרך שני צינורות

7 תגובות

יולי 05 2010

אותי זה הצחיק

שמתארים דברים שעוללנו במדיה הבורגנית, השפה משעשעת אותי יותר מכל. יש בזה מעין ניסיון להכניס לקוביות את התעלולים שאנחנו עושים במשך תקופה ארוכה וכבר שכחנו אותם. מתייחסים לזה בהרבה יותר רצינות ממה ממה שאנחנו יחסנו לזה.

מאקו מזועזע מחטיפת וועדת וינוגרד. אבל נתנו לינק,  ועשו סרטון שאני לא יכול לצפות בו בלינוקס. לפי כמות הכניסות שהכתבה הביאה, מאקו לא הרבה יותר פופולרי מבלוג בינוני.מסכנים המפרסמים.

מאקו מתלהבים.

עדיין אין תגובות

יולי 02 2010

גם אני במצייצים המצויצים והמציצים (הב ציץ ונשפריץ)

מאת: האח הגדול נושאים: כללי,שעשועים

באיחור לא אופנתי התחלתי לצייץ, שלא נגיד לגהק. כרגיל, אני משלב עדינות, תחכום וטעם מעודן. העזר כנגדי הוא הטלפון הסלולרי שהופך את תהליך הצילום והפירסום לקל, נעים וחסר דאגה ואחריות.

הקרועים חדי העיין וודאי שמו לב לתוסף המלבב מצד ימין למטה בבלוג. אתם מוזמנים לחפש את agmonr בטוייטר ולתהחבר ישירות. למאותגרים, מספר תמונות שצילמתי בזמן האחרון. במקום לנסות לחלוק מהגיגי השנונים בגירסתם המקצורת, החלטתי להתמקד בפירסום מראה העיניים. כי טוב מראה עיניים מקריאת אותיותיים.

חתול שחור רגליים לבנות

מדרגות

טכנולוגיית המידע

עדיין אין תגובות

הבא »