מספר ימים בשבוע אני נאסף לחיקו הממוזג של תאגיד ענק המשתכן לו לבטח וליציבות הפייננסית אי שם באיזור הבורסה של רמת גן. בורסה, כהגדרתה, מקום משכנתם של פושטי יד, פושטי רגל ופושטי עור.
בשנים האחרונות, עשיתי לי למנהג להגיע לעבודה ברכבת. אחרי שאני מוסר את צאצאיי לגן, נסיעה בכביש 5 מצומת ירקונים ועד לצומת הכפר הירוק, היא סיוט איטי המתמשך אל תוך נתיבי איילון. הרכבת פותרת את הבעיה. הזמנים קבועים וידועים. 10 דקות נסיעה לתחנה. 17 דקות ברכבת, ועוד 10 דקות הליכה רגועה אל עמדת העבודה. מאידך, קיימים כל אותם גורמים בלתי צפויים המתנקזים אל איחור בן דקות ספורות אל הרכבת ובקנס המידי של המתנת 20 דקות לרכבת הבאה.

ברכבת
כך, אני השתכנתי לי מדי יום ביומו (כמעט) בתוך מעי תולע המתכת ובהיתי לי מבעד לחלונות בשדות המרצדים להם הלוך ושוב. לא יכולתי שלא לשים לב לשבילים מעוררי תאבון שטח. יצרים קדמוניים שעובו להם בנהיגת טנק ובשנת רכיבה באופנוע התעוררו להם והחלטתי לקחת את גלגלי בין רגלי ולדווש את עצמי לדעת אל העבודה.
השלב הראשון היה בניית כושר בסיסי. למרות שאני עושה מאמצים לפזז מדי פעם בריצה קלה את התחנה, הרי אני רחוק מהגדרת בעל כושר ויותר מתקרב להגדרת בעל בשר. התחלתי בזמני הפנוי ברכיבות קלילות על מנת למצוא את הדרך הטובה ביותר מביתי בהוד השרון אל חיקו המהביל של גוש דן.
תהיתי וטעיתי לי מספר פעמים, עד שמצאתי את הדרך הטובה ביותר. זה היה לפני חודשיים לערך, כאשר גלגל האופניים הקידמי של ליכך לראשונה את האספלט המזוהם של איזור התעשיה בבני ברק. בליבי המגעגע התפזם אז שיר מרגיע. עשיתי זאת.
אט אט, הכושר נבנה, עד שכיום אני רוכב לי את 20 הקלימוטרים מביתי לפרנסתי כלאחר רגל. מאוד הופתעתי לראות באיזו מהירות הכושר נבנה. אם בהתחלה השרירים היו כואבים במשך 4 ימים אחרי הרכיבה, הרי כיום אני אפילו מאוכזב טיפה ממעט השפעות הלוואי המבורכות של הרכיבה, להיות בכושר משמעו להיות בהיי תמידי. היציבה, ההליכה, הנשימה, הראיה, הכל מתחדד לו ונהפך בהיר וצח כמו עורו של פעוט. הבנתי מדוע ספורטאים לא נחשבים כמאורות גולה. הרי, עם הנינחות הפיזית המשכרת, אין שום סיבה לחשוב, או להביא תועלת לחברה. אני נע משמע אני חי משמע אני מאושר.
אם בהתחלה, סבלתי את 20 הדקות הראשונות, קיללתי את עצמי 20 דקות לאחר מכן והייתי בהיי מוטרף בעשרים הדקות האחרונות, כיום אני פשוט עולה על האופניים ועושה את זה.
האופניים עצמן לא גורמות לאף חובב מהתחום לזרוק עליהן מבט שני. מיושנות, בנות 7 שנים לערך. שלדת אלומוניום אבל כל השאר די בסיסי. תוכלו להשיג כאלו יד שניה בפחות מ-1000 ש"ח. בצעירותי, נהגתי לרכב הרבה באופניים. כלי תחבורה זול ומהיר. אך אלו היו אופני כביש, ובשטח הסיפור שונה. להפתעתי המטופשת, גילתי שהתחזוקה הנדרשת היא הרבה יותר גדולה, ומתמקדת באמצעי ההנעה העיקרי – השרשרת. אחרי כל רכיבה אני מנקה אותה במברשת ומשמן קלות. גם גובה המושב הוא נקודה קריטית. שני סנטימטר מעלה או מטה הן ההבדל בין רכיבה נעימה לבין רכיבה מבאסת.
הרכיבה בשדות מעניקה תובנות נעימות. נחמד לראות את יונים וברווזים מתענגים על ארוחת בוקר בשדה שנחרש לא מזמן. להפתעתי, יש ירקון והוא אפילו קצת זורם. באיזורים הקרובים למוצא הוא אפילו לא מזוהם בטירוף. רכיבה לאורך שביל ישראל העובר לאורך הירקון מעניקה תחושה של טיול בגליל ולא באמצע גוש דן עטוף העשן. מעלה מטה, ימינה שמאלה, גוש המים מבהיק בניחותא וניחוח האקליפטוסים והירק משכר.
רק רכיבה למרגלות כביש מהיר מאפשרת לחוש את הגודל והמשמעות של הבריה הזו, המונחת לה ענקית, מסריחה ומרעישה ומכוניות דוהרות עליה, מנותקות לגמרי ממה שהולך או רוכב מתחת לאפן.
כשאני מגיע לעבודה, אני מחליף את הבגדים. כאשר התאגיד החביב בנה את ביתו רב הקומות, לא חשבו על מקלחות. כך שהמקום הטוב ביותר לבצע את הפעולות האינטימיות של חזרה לחיק האנושות המעונבת הוא קומת ההנהלה,קומת מכוניות ההנהלה. בסיום יום העבודה, נחמד, לצאת עם הזירמה האנושית מבין רגלי הבניין ולצפות בהם מפזזים ולחוצים אל המכוניות שלהם.כולם יורדים לקומות הנמוכות של החניון, ורק אני כמו בעל שליטה – לקומה מינוס אחת. אני רגוע, ממש אין לי שום סיבה למהר. מראש, אני מוותר על התחרות. אני נע לאט, כי אני יודע שהקצב שלי נקבע מראש ואם אנסה ללחוץ את עצמי – רק אגיע לאט יותר. בבוקר, אני מדי פעם מנפנף להכעיס, מאותן נקודות שהכביש צופה על השביל, לתקועים בפקק ועוקף אותם בפידול המנסה נואשות להיראות חסר מאמץ.
החלק האחרון ברכיבה עובר בפרק הירקון. שביל מתפתל לו מגשר המכביה ועד לפאתי מתחם הבורסה. מוזר, נראה לי שאני תמיד רוכב בניגוד לתנועת המהלכים והמפדלים. כנראה שזה גורלי. השביל עצמו מאוד יפה ומתפתל באופן כמעט מופקר, כך שאני נהנה להסיט את האופניים ימינה ושמאלה, מתפלל שאין איזה טמבל שנהנה מאותו הדבר בכיוון ההפוך. כיום, אני כמעט לא מרגיש מאמץ ברכיבה. אלו הן שתי בוכנות הנעות להן ודוחפות אותי קדימה. אני מאיץ בהן כמו שאני מאיץ במכונית (רק שהאצת יתר משאירה אותי חסר נשימה).
השטחים בין איזור הוד השרון לגוש דן מחורצים בשבילי עפר המשמשים את החקלאים ושאר שוכני השדות. גילתי לשמחתי שקיימים המון מעברים מתחת לכבישים המאפשרים לי לנוע בקו כמעט ישר. איכותם של רוב השבילים גבוהה, והרכיבה קלה ונעימה. הנוף יפה, האוויר צלול והנוכחות של הכבישים מורגשת רק כהערת אגב.
בהתחלה חברי לעבודה התייחסו אלי כאל משוגע (למען הדיוק, עוד פן מופרע באישיותי). אנשים הרגילים להתנייד בתוך קופסאות מתכת הרעיון של תנועה בכלי רכב מונע שרירים נראה כמעט לא מציאותי. למעשה, זמן הרכיבה אינה שונה באופן מהותי מפרק הזמן הנדרש לי להגיע באמצעים אחרים. במכונית, בבוקר, שעה וחצי לרמת גן הם זמן סביר. באופניים – אני מסיים את זה בשעה (פלוס מנהלות).
התפיסה שלנו את המרחב בו אנחנו חיים נגזרת מהאופן שבו אנו נעים בו. הר נתפס גבוה משום שנדרש זמן ומאמץ להעפיל אליו. המרחקים נתפסים כזמן הלוקח לנו לעבור אותם. אך ברגע שנגמלים מהתפיסה ש-20 קילומטר זה הרבה באופניים, זה כבר לא נראה הרבה. רכיבה באופניים היא לא קשה ברגע שמתרגלים אליה. ניתן לנוח תוך כדי רכיבה באופניים, ניתן להוריד את העומס משמעותית ולפדל בהנאה. מכונית דורשת 3 ליטר דלק לערך למרחק הזה (בכביש זה ארוך יותר), אני צורך ליטר מים.
תפיסה מקובלת היא שהרכיבה בחזרה קשה מהרכיבה בבוקר ולא כך היא. משום מה, דווקא הרכיבה חזרה פשוטה ונוחה יותר. הגעתי לכושר גבוהה, והוא מקנה תחושה נהדרת. כל מיני בעיות קטנות שהעיקו עלי נעלמו. יכולות הריכוז גבוהות הרבה יותר, ואני גם חוסך לי סדר גודל של 500 ש"ח לחודש. הנקודה האפלה היחידה היא חודשי החורף, שהתקצרות שעות האור לא תאפשר לי לרכב יותר.
מפת הרכיבה (כל הזכויות שמורות לגוגל ולאמא שלו):

מפת רכיבה בשדות מהוד השרון לרמת גן
מספר תמונות נוספות (זמינות גם דרך הטוויטר – agmonr)

זיהום סביבה על ידי פסולת בניין

סופו של מטע פקאן

כל זירמת הירקון דרך שני צינורות